דחיית בר"ע בעניין הפרת התחייבות שנלוותה להסכם מתנה

1.        בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת י' שטופמן), ובו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (כבוד השופטת ח' ריש-רוטשילד).

           בשנת 1980 נשא המבקש את המשיבה 1 (להלן: המשיבה) לאשה. המשיבה הינה בתו של המשיב 2 (להלן: המשיב). עובר לנישואי המבקש והמשיבה היה המשיב בעל הזכויות בנחלה במושב חרב לאת ובה היה ביתו, ולאחר נישואי בני הזוג נבנה בנחלה בית מגורים נוסף ובו גרו בני הזוג.

           ב-1989 העביר המשיב לבני הזוג כמתנה את כל זכויותיו בנחלה. למתנה זו נלווה הסכם, ולפיו נאסר על בני הזוג לעשות דיספוזיציה כלשהי בנחלה משך כל חיי המשיב, ואם יפרו בני הזוג התחייבות זאת "יהיה עליהם לשלם לאב (המשיב) או לזכותו פיצויים קבועים ומוערכים מראש בסכום שווה ערך למחיר בו מכרו את המשק...". עוד הוסכם באותו ההסכם, כי "לאב (המשיב) תהא זכות מוחלטת להמשיך ולגור בבית האב לכל ימי חייו, ומבלי שיהיה עליו לשלם דבר לאדם כלשהו". סמוך לאחר מכן הועבר רישום מלוא הזכויות בנחלה על שם המבקש והמשיבה.

           לאחר שנות נישואין ממושכות פרץ סכסוך בין בני הזוג והם נפרדו. סכסוך זה הוביל לגל תביעות הדדיות שהוגשו אהדדי בין המבקש, המשיבה והמשיב בבית המשפט לענייני משפחה. המשיבה תבעה את פירוק השיתוף בנחלה, המבקש התנגד ותבע צו מניעה שיאסור כל העברת זכויות בה שלא בהסכמת המשיב והמשיב מצידו תבע את ביטול המתנה מכוחה הוענקה לבני הזוג הנחלה, שכן לטענתו עצם הגשת הבקשה לפירוק השיתוף כמוה כדיספוזיציה האסורה שבהתחייבויות הנלוות להסכם המתנה. כל התביעות אוחדו ונתבררו במאוחד בבית המשפט.

           בתום שנים ארוכות של דיונים ניתן פסק הדין של הערכאה המבררת. נפסק, כי אמנם תביעת המשיבה לפירוק השיתוף מנוגדת להתחיבות בני הזוג כלפי המשיב להימנע מכל דיספוזיציה בחייו. ברם, הפרת התחייבות זו אינה מקנה למשיב את הזכות לביטול המתנה, זאת הואיל והמדובר במתנה מוחלטת שהושלמה ברישום ובמסירה זה מכבר. עוד נפסק, כי זכותה של המבקשת לפירוק השיתוף מוקנית לה מכוח סעיף 37 לחוק המקרקעין ואין לשותף האחר (המבקש) ואף לא למשיב זכות למנוע זאת ממנה.

           אשר לפיצוי המוסכם שנקבע לזכות המשיב בהסכם הנלווה (במקרה של דיספוזיציה בנחלה), נקבע כי היקף הפיצוי הקבוע באותו הסכם (מלוא התקבולים שיתקבלו עבור מכירת מלוא הנחלה) אינם עומדים במבחני החוק והפסיקה בהיותם "עונשיים" ובלתי סבירים כמובהק.

           לאור כל זאת קבע בית המשפט כי השותפות בנחלה (בין המבקש למשיבה) תפורק על דרך מכירתה למרבה במחיר. המשיב (אבי המשיבה) יהיה זכאי לקבל מכספי התמורה סכום שישקף את שוויו של בית מגוריו והקרקע הצמודה לו, ואילו השותפים (המבקש והמשיבה) יתחלקו ביתרת התקבולים. המשיבה והמשיב השלימו עם תוצאת פסק הדין, ואילו המבקש ערער על כך לבית המשפט המחוזי.

2.        הערעור נדחה, תוך שבית המשפט המחוזי מאמץ את עיקר ממצאי העובדה שנקבעו על ידי הערכאה המבררת ואת תוצאות פסק הדין.

           בפני בקשתו של המבקש לרשות לערער על פסק הדין. בנימוקי הבקשה המפורטים והערוכים כדבעי נטען כי בתי המשפט קמא לא נתנו המשקל הנדרש לשיתוף הפעולה שהתרקם בין המשיבה לאביה המשיב בהליכים המשפטיים שנועד להגדיל חלקם של השניים בתקבולי מכירת הנחלה ולצמצם אגב כך את חלקו של המבקש.

           נטען, כי לא היה מקום להורות על פירוק השיתוף שעה שתוצאה זו משמעה בהכרח הפרת הסכם ההתחיבות הנספח להסכם המתנה. עוד נטען, כי תוצאת פסק הדין מקנה למשיב זכויות שלא נותרו לו כלל בנחלה. זאת, לאור העובדה שמלכתחילה הועברו מלוא זכויותיו הקנייניות בנחלה לבני הזוג, וכל שנותר לו לא היה אלא בזכות המגורים בביתו עד אחרית ימיו.

           לטענת המבקש נימוקי בקשתו מעוררים שאלות משפטיות בדבר הזיקה בין חיובים מקבילים, ואף סותרים, שבין צדדים למספר הסכמים, היחס בין הסכם המתנה להסכם ההתחייבות הנספח לו, סוגית תום הלב בחיובים שלובים ועוד.

3.        לאחר עיון בבקשה ובתגובות המשיבים על נספחיהן, לא מצאתי טעם ראוי להעתר לבקשה. קביעות הערכאות קמא כי ההתחיבות שנלוותה להסכם המתנה נפרדת מהמתנה, וכי הפרתן אינה מקנה למשיב (נותן המתנה) את הזכות לביטולה - מעוגנות בנסיבות העניין כדבעי בהוראות סעיף 4 לחוק המתנה התשכ"ט ובפסיקת בית משפט זה בע"א 343/87 פרי נ' פרי (פ"ד מד(2) 154, 159). הוא הדין בקביעות שנקבעו לעניין זכותו הראשונית והבסיסית של שותף במקרקעין לתבוע את פירוק השיתוף.

           אשר לשיעור הפיצוי שנקבע למשיב מתוך תקבולי המכירה, לא מצאתי מקום להתערב באיזון שאיזנה לעניין זה הערכאה המבררת בין הפיצוי המוסכם שנקבע בהתחיבות הנלווית להסכם המתנה (מלוא תקבולי הנחלה) לבין הסכום הנמוך מכך משמעותית כפי שנקבע בפסק הדין (שוויו של בית האב שבנחלה). מכל מקום, הוא עצמו (המשיב) משלים עם תוצאה זו ואינו מבקש רשות לערער עליה.

           ככלל, פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה מתבסס בנסיבות הדברים על איזון סביר וראוי שהתבקש מתוך מסכת העובדות המסועפת שנתבררה בפניו, ומהמסקנות המשפטיות המתבקשות כתוצאה מכך והמבוססות על הוראות הדין והפסיקה.

           מכל מקום - נקודת האיזון בדבר שיעור הפיצוי לו יהיה זכאי האב מתקבולי הנחלה הוכרעה כנדרש וכמצופה מתוך פרשנות ההסכם הנלווה וניתוח אומד דעתם של הצדדים. ערכאת הערער מצאה, ובדין, כי אין מקום להתערב בקביעה זו.

4.        בחינה מוקפדת של טענות המבקש מעלה כי בסופו של דבר, והלכה למעשה, מתמקדות השגותיו כנגד פסקי הדין קמא בממצא זה של קביעת גובה הפיצוי שיקבל האב מתמורת הנחלה.

           בעניין זה ממצאי הערכאות קמא אינם מעוררים סוגיות או שאלות משפטיות בעלות חשיבות החורגת מד' אמותיו של הסכסוך הנקודתי שבין שלושת הצדדים. על כן, אין מקום או טעם להרשות ערעור נוסף לגלגול שלישי של ההליכים בנושא זה (ר' רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)).

           אשר לקביעות המשפטיות שנקבעו לעניין זכותו של השותף (המשיבה) לתבוע את פירוק השיתוף ולעניין מהותה הנפרדת של ההתחיבות הנלוית מהסכם המתנה - המדובר בהלכות מושרשות וברורות.

5.        לאור זאת, אני דוחה את הבקשה.